שולחים לזכרם

" אתה לא באמת מסוגל להתכחש לאור שבך, תמיד תמיד הוא שם" איתי היה מפקד טנק בחטיבה 401, גדוד 46, פלוגה ג', נפל בקרב ברפיח ב 11/10/24, ערב יום כיפור תשפ"ה

זהו סיפורו של סמ"ר הַלל סולומון הי"ד. הלל, בנם של רונית ומרדכי ואח יחיד לארבעת אחיותיו. נולד בנר שני של חנוכה 1.12.2002 וגדל בעיר דימונה. כשהלל נולד הוא הביא איתו אור ושמחה אל תוך המשפחה. הלל היה ילד צנוע ועניו, טובת האחר תמיד הייתה לנגד עיניו. מגיל צעיר כולם קראו לו משכין שלום כי הוא תמיד חיבר ואיחד בין כולם, בסביבתו אין דבר כזה שמישהו נשאר לבד. הלל קיים בחייו מצוות רבות בדגש על "כבד את אביך ואימך" ו"ואהבת לרעך כמוך". ידע לתמוך, לעודד ולהרים את כולם, בצניעות ובשקט העוצמתי שלו הוא סחף אחריו את כולם. כל חייו הלל התרחק מריכולים ולשון הרע, עסק בעשיית טוב ונתינה לאחר ללא תנאים. ידע לראות את הטוב בכל אדם ובכל סיטואציה שבה היה. הלל תמיד שאף להתקדם ולהשתפר, לא נתן לשום אתגר לעצור בעדו והצטיין בכל דבר שעשה. דאג לזכור ולהזכיר לכולם אף פעם לא לוותר, אם יש רצון אז הכל אפשרי! כדרכו: "אל תעצור כי אתה עייף, תעצור כי הצלחת לנצח". מגיל צעיר הלל ידע שהוא רוצה לשרת בקרבי ולהגן על העם שלנו. לקראת סיום התיכון הלל קיבל הצעה להמשיך לימודים יג- יד ולדחות את הגיוס אך הלל בחר קודם להתגייס לשירות בקרבי כמו שתמיד חלם ותיכנן לאחר השחרור ללמוד כמו שרצה. ביום 16.8.2021 הלל התגייס לגדוד צבר בחטיבת גבעתי ושירת כנגביסט חוד. במהלך שירותו הקרבי הלל הפגין מעבר לכוח הפיזי, כוחות מנטליים עצומים. עשה מעל ומעבר למוטל עליו כדי לעזור לכולם ותמיד עם חיוך על הפנים. בפרוץ המלחמה, 7 באוקטובר, הלל יצא מהבית בגבורה וללא היסוס כי ההגנה על העם והארץ שכל כך אהב היתה לנגד עיניו. כבר באותו היום הלל נלחם בכפר עזה יחד עם חבריו במטרה לטהר את הקיבוץ ממחבלים, לשחרר את התושבים שהיו נצורים בביתם ולהציל חיים. ב- 27 באוקטובר החלה הכניסה הקרקעית לעזה והלל וחבריו היו מהראשונים שנכנסו והובילו את הלחימה בעזה. כל זאת עם אמונה חזקה בקב"ה, במטרה להשיב את החטופים, את השקט והביטחון למדינת ישראל. ומאז הם נלחמו ללא הרף עד לבוקר יום שלישי 31/10/2023, בו פגע בנמר שלהם טיל נ.ט. הלל נפל בקרב בצפון רצועת עזה באסון הנמר יחד עם עשרה מחבריו כחודש לפני יום הולדתו ה- 21 וכ- 5 חודשים לפני שחרורו מצה"ל. הלל היה אדם עם שמחת חיים, אהבה עצומה וערכי נתינה ללא תנאים, כל חייו פעל בדרך שבה: "קודם כולם ואחר כך אני" וזו חלק מהמורשת שהשאיר אחריו.

אורי , בנם הבכור של נעמי וחגי ואח ליובל , היה צלף בסיירת גבעתי , נפל בקרב בחאן יונס כשהוא בן עשרים. אורי היה ספורטאי בנשמתו, שחקן טניס מצוין שאהב גם כדורסל, מטקות וריצות , אורי היה מאוד חברותי, מגנט חברתי, כריזמטי ואהוב מאוד . נפל בקרב בתאריך 18.1.24

ברהנו נולד ב22.12.2001 באתיופיה ועלה ב2010 לארץ ישראל ברהנו הילד ילד מדהים ואהוב על כל חבריו. הוא היה ילד של משפחה וכיבוד הורים היה מקום ראשון אצלו ברהנו האמין שאופטימיות היא סוג של אמונה והיא ההפך מפחד והמשפט שהכי ליווה אותו זה ״מציאות היא שגיאה, חלומות הם אמת״, ואפילו שם את זה בסטטוס שלו בווצאפ השנה אנחנו רוצים שכולם יחייכו לזכרו🙏🏾

יאיר נהרג בקרב ברפיח ב10/06/24 יחד עם חבריו ומפקדיו. אהב את החיים וחיי אותם על מלא, היה גולש מוכשר וגיטריסט מדהים. .יאיר אהב בכל ליבו את אחיו וחבריו ותמיד בחר בטוב. יופיו החיצוני הוא מראה לנפשו המיוחדת והנדירה

יקיר נולד ביום כיפור. י' בתשרי תשס"ג (16.9.02), בקיבוץ מגדל עוז בגוש עציון. תלמיד בישיבת ההסדר ירוחם, לוחם בפלוגת גולן גדוד סופה בחטיבה 188. נפל בכ"א כסלו תשפ"ד (4.12.23). בשג'אעיה. בן אח ודוד אהוב. לוחם מצטיין מקצועי ואהוב על חבריו. אוהב ה', אוהב אדם ואדמה בעל יושרה פנימית עמוקה צניעות וחיוך ממיס לבבות. מאד אהב לאכול, בין בשרים ויין לפיצות או מתוקים.

רס"ן שי שמריז הכהן הי"ד בן שאול ודניאלה. י' תמוז תשנ"ז – י"ד טבת תשפ"ד, בן 26 בנופלו. בן מרכז שפירא, למד בתיכון בקיבוץ יבנה ולאחר מכן שנתיים במכינה בעלי. שירת כלוחם ביחידת דובדבן, ולאחר קורס קצינים עבר לגדוד 931 שבחטיבת הנח"ל, שם שירת כמ"מ ומ"פ. הוביל את פלוגת החוד, מתחילת הלחימה בעזה, ונפל בקרב בדרג' תופח, המעוז האחרון בגזרת צפון עזה, יחד עם חברו הטוב שאולי גרינגליק שליווה אותו גם במלחמה. יחד חיו ולחמו, ראשונים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. היה שקט וענו, בעל אמת פנימית ברורה ונוקבת, לפיה חי ללא פשרות, בינוניות או שיקולי נוחות. דווקא השקט והענווה שבו הבליטו מאד את אישיותו, שהרשימה כל מי שבא איתו במגע. שי היה אדם חכם ורגיש, אוהב שמחה ויודע להעריך את החיים. עבור אחייניותיו היה דוד כיפי ואהוב. יחד עם זאת היה מפקד קשוח שדרש מחייליו את הטוב ביותר, והוביל אותם למצות את יכולותיהם אף מעבר למה שחשבו שהם מסוגלים. חייליו העריצו אותו וסמכו עליו, הלכו אחריו לקרב בידיעה שכששי איתם הכל יהיה בסדר. הוא מצידו חש היטב את כובד האחריות שעל כתפיו, גם מבחינה מקצועית כלוחם ומפקד, וגם כאדם, באכפתיות ודאגה אישית לכל לוחם ולבני משפחתו. אמונתו היתה שקטה ויוקדת, ועולמו הערכי צמח מתוך החיבור לתורה. תוכו היה כברו בכל דרכיו, וגם ביחסו לתורה, כפי שהתבטא בדברי תורה ונאומים עוצמתיים שאמר מתוך הערכים שבערו בו. מילותיו טרם הכניסה לעזה, הפכו גם לחובתנו כממשיכי דרכו: "יש עם אחד שלכל אורך הדורות קמו עליו לכלותו. ובכל דור ודור היו את האנשים שקמו ואמרו – הנני! אתם הנחמה, זה התור שלנו!".

אריאל נולד במצפה יריחו, אח בכור לשישה אחים ואחיות. בילדותו יצא עם משפחתו לשליחות חינוכית ממושכת בארה"ב. הסמל שלו היה החיוך והפאות שגידל. אריאל היה ילד סקרן וחכם, שאהב לקרוא. אהב את לימוד התורה, והספיק לסיים ש"ס משנה בבר-המצווה שלו, וש"ס גמרא בכיתה י"ב, וכן 6 פעמים את התנ"ך במחזור לימוד שנתי. אריאל פיתח את כל הכישרונות שהתברך בהם: נגינה, שירה, צילום ועריכת תמונות, הצגה בגני ילדים. אהב לטייל בארץ, לשחק עם חברים,. אהב אנשים, והיה חבר פעיל בעשרות קבוצות חברתיות. אריאל היה משתדל להאיר פנים לכל אדם שפגש ברחוב, ולכל בחור חדש שהיה מגיע לישיבה - היה שואל אותו אם יש לו מקום לישון, ובמה אפשר לעזור לו. אחד הסטיקרים שיצאו לזכרו הוא המשפט "אח, תאיר פנים תמיד". החיוך היה הסמל המסחרי שלו. בנוסף אריאל ראה זכות ושליחות לעזור לאנשים - "אני חי בשביל לעזור לאחרים שסביבי", "כל זמן שחברים שלי צריכים עזרה - הוא זמן טוב לעזור להם" כך היה נוהג לומר ולעשות. אריאל היה שותף בקבוצת ווצאפ שנקראה "נקודות טובות", ובכל ערב השקיע וכתב רשימה ארוכה של נקודות טובות שקרו לו באותו יום. גם בתקופות מורכבות יותר תמיד השתדל לחפש, למצוא, ולמקד את המבט בדברים הטובים שקרו לו. אריאל אהב מאוד את התנ"ך והרגיש בתור חייל שעומד בעמדה רחוקה ושומר על ארץ ישראל - חלק מתהליך הגאולה, וכך הוא כתב "...ואז הסתכלתי סביבי ופתאום רואים גאולה בכל אבן, בכל עץ, בכל דשא סינטטי, ובכל גרפיטי בעמדה. זאת גאולה כל כך נפלאה שאי אפשר לתפוס בכלל, הנביאים שניבאו עליה לא ידעו מה הם מנבאים וכמה יפה זה יראה וירגיש במציאות". שנזכה להמשיך ללכת בדרכו ולהאיר את האור שלו בעולם!

ידידיה אזוגי בן 21 נפל בקרב ברצועת עזה בתאריך כא' אייר תשפ"ד 29/5/2025 גדל בישוב רבבה שבשומרון. ידידיה היה עם שקט ושלווה פנימית, שהקרינה החוצה בעוצמות. בלי להתאמץ רק עם חיוך תמידי על פניו,אומר מעט ועושה הרבה הצליח לסחוף אחריו את כל חבריו ,היה אהוב עליהם מאוד ומצא חן בעיני כל מי שפגש אותו. ערך המשפחה וכיבוד הורים היה עליון מבחינתו ,כל אחד במשפחה בטוח שאותו ידידיה הכי אוהב,תמיד שואל,מתענין, זוכר ימי הולדת והראשון שקונה מתנות,היה מקפיד תמיד לשבת קודם עם ההורים והאחים ורק כשמסיים היה מתפנה לחברים,הבילוי המועדף עליו היה טיולים משפחתיים,בזכותו כל טיול היה חוויה. ידידיה היה הרפתקן וסקרן ,אהב לטייל בארץ והכיר כל פינה בשומרון ובבקעה מטיוליו עם אופנוע השטח שלו. אהב להתעסק במכניקה וידע לתקן ולסדר הכל. תכונות ויכולות אלו באו לידי ביטוי גם בצבא הצליח לסחוף אחריו את חייליו ללא צורך בהפעלת סמכות היה אהוב מאוד על חייליו ומפקדיו,נתן תמיד את ההרגשה שהוא כמו כולם ולא מעל אף אחד מילא את תפקידיו בצבא במקצועיות ובאחריות רבה יחד עם רגישות לכל חייל ומבלי להבליט את עצמו כלל. בעוז וענווה!זאת היתה דרכו!

הדר נרצחה במסיבת הנובה. הילדה עם החיוך הכי גדול ויפה והלב הענק. נזכור אותך תמיד ❤️

לוחם מצטיין בסיירת גולני. עלמקאן היה ילד שתמיד אהב לחייך, לעזור לחבריו, לכבד את ההורים שלו ואת כל מי שמסביבו. עלמקאן האמין וחיי את המשפט "אם יש ספר שאתה רוצה לכתוב והוא עדיין לא נכתב, כתוב אותו בעצמך." הוא האמין שהוא בוחר איזה אדם להיות, והוא מוביל את החיים שלו, בן אדם של שאיפות ויעדים, מטרות, וחלומות. ותמיד רואה למרחקים. מגיל קטן, עלמקאן ידע מה הוא רוצה לעשות בעתיד. ועשה הכל תמיד במאה אחוז שלו בשקט, בחיוך, בענווה, ובנחישות ומאמץ. הוא חלם להיות רופא כדי לתרום לעולם בצורה משמעותית ולעזור לאנשים. עוד בחייו זכה עלמקאן להיות דמות לחיקוי עבור רבים, כי היה מצטיין בכל דבר, והיה הכי טוב שיש. עלמקאן חלם להיות רופא שיהיה גדול בשביל להצליח חיים ולתרום לעולם בצורה משמעותית. עלמקאן נפל בקרב בלבנון על הגנת המולדת בכ"ט אלול תשפ"ד, 2.10.2024

דניאל טואף נולד בז' בכסלו, 3 בדצמבר 2000, בירושלים. ילד רביעי להוריו, שלמה ואורית, אח לשמריה, מיכאל, נעה ונחשון. שנות ילדותו עברו עליו ברעננה, וכשהיה כבן 5, עברה משפחתו (הוריו ושלושת אחיו הגדולים, שמריה, מיכאל ונעה) להתגורר בישוב הקהילתי דתי מורשת, במועצה האזורית משגב. במורשת נולד אחיו הקטן, נחשון. דניאל היה ילד ספורטאי ואנרגטי, התנסה בענפי ספורט רבים והצליח בכולם. דניאל שיחק כדורגל, כדורסל, טניס, הוקי גלגיליות ועוד. בגיל צעיר התחיל לרכוב על אופני שטח בקבוצת טימשגב והתאהב בענף ספורט זה. דניאל התאמן באופן מקצועני, והשתתף בתחרויות, כאלו שלא נערכו בשבת. לדניאל היתה יכולת התמצאות וניווט יוצאת דופן. מאמניו היו מכנים אותו ה ג'י.פי.אס האנושי. דניאל השלים 6 שנות חינוך יסודי בממ"ד מורשת, ומכיתה ז' עד י"ב, למד בישיבה התיכונית שדה יעקב. לדניאל היה קסם אישי וחיוך כובש, וכל המורים אהבו אותו גם אם לא תמיד השלים את משימותיו. במקביל ללימודים ולעיסוק בספורט, דניאל היה מדריך נערץ בבני עקיבא בסניף מורשת. דניאל למד במכינה הקדם צבאית בני דוד בעלי, ולאחר שנה וחצי דניאל התגייס לצה"ל, לגבעתי בעיצומה של מגיפת הקורונה, במרץ 2020. חרף הקושי והעובדה כי בשל הקורונה היציאות הביתה היו מועטות, דניאל תמיד שמר על החיוך ולא התלונן על דבר. דניאל עשה מסלול מהיר לקורס מ"כים, ומיד לאחר מכן קורס קצינים. דניאל אהב לשמוע מוזיקה טובה – שלמה ארצי, עידן רייכל וגם מוזיקה בינ"ל. בתפקידו הראשון כקצין, שימש דניאל מ"מ של מחלקת הפיקוד בבא"ח גבעתי. לאחר מכן מ"מ אלון בפלוגת החוד של גדוד שקד. לאחר נפילת חברו הטוב ירון צ'יטיז הי"ד, דניאל החליף אותו כסמ"פ בפלוגה המבצעית של גדוד שקד. לתקופה קצרה אף שימש כמ"פ בפועל. דניאל לחם בעזה מתחילת התימרון הקרקעי באוקטובר 2023. הפלוגה של דניאל נלחמה בצק"ח 401, והיו בראש בקרבות משמעותיים במהלך המלחמה – בי"ח שיפא, כיכר פלסטין, רפיח ועוד. דניאל הוביל את לוחמיו בגבורה ובאומץ לב. לוחמיו מספרים כי הם הרגישו הכי בטוחים בעולם ללחום לצידו. בחודש אוגוסט 24 דניאל החליט להאריך את שירותו ולצאת לקורס מ"פים. דניאל נפל בקרב בתל סולטאן ב 17.9.24, י"ד באלול תשפ"ד. בן 23 בנופלו. נאומו של דניאל לחייליו לפני כניסתם לעזה - https://www.ynet.co.il/news/article/rju5ync6a הסטאטוס של דניאל בווטסאפ - "לא קמת בבוקר כדי להיות בינוני"